איתי שלי, בני השלישי. איך אפשר לתמצת בכמה מילים 20 שנה מופלאות שהיית איתנו.

כמה חיכיתי לך וכמה התרגשנו שהצטרפת לחיק המשפחה. בשבוע הראשון לחייך היית בסכנה ושמרו עליך באינקובטור, למרות ששקלת כמעט 4 קילו. הבטחתי לך אז שיהיה בסדר כי אתה תתגבר ותהיה חזק. ואכן התגברת על הכל ואחרי שבוע חזרנו ביחד הביתה. היית תינוק מתוק, סקרן וכל כך מתחשב. למדת לזחול מהר וניהלת מרדפים אחרי הכלבים וליפטוס החתולה. כשהיה רגע שקט ידעתי שאתה "מפנה" את ארונות המטבח או בודק את "מצב רטיבות "האוכל של הכלבים. נולדת כשגרנו בליבנה ואהבת את הטיולים ביער אח"כ עברנו לעומר והלכת לגן עם עדי בת דודתך. המטפלות סיפרו שכל יום לפני שנת הצהריים, נהגתם לדבר ולקשקש ולרכל על כל המשפחה. זה היה עוד בשנים שדיברת אבל ככל שגדלת והתבגרת הפכת לביישן וקשה היה להוציא ממך הרבה. בדיבורים היית מצומצם אבל במעשים ממש לא! התעסקת בכל, הצלחת בכל ולא ויתרת עד שהבנת ושלטת.

נהגת לשבת שעות מול המחשב, ללמוד דברים חדשים ולשחק מול שחקנים ממחוזות רחוקים. אף פעם לא הבנתי מה בדיוק אתה עושה ואתה קראת לי "מעוכבת טכנולוגית". מול זה הרמתי ידיים מזמן.

כשלא היית מול המחשב היית במטבח. את הכישרון לקחת מאבא. המצאת מאכלים ותערובות שהפתיעו כל פעם מחדש והשארת אחרייך מיליון כלים ובלאגן. אי אפשר היה לכעוס עליך כי הכל נעשה בדרך המיוחדת שלך והמטעמים שדאגת לפנק אותנו לא השאירו ספק שגם בזה אתה מוכשר.

ואי אפשר לשכוח את השעות הארוכות שבילית עם אבא במוסך ובבית. ולמדת כיצד לתקן ולהרכיב כל כלי שאפשר לרכוב עליו. היציאות שלך לרכיבות ונהיגות שטח, הלחיצו אותי תמיד. כי לא ידעת פחד! כי רצית לאתגר את עצמך ואת הכלי עוד ועוד.

איתיוש שלי, הכרת כל שביל ודרך במועצה אהבת לצאת לשטח לבד וכשהיה לך מצב רוח טוב, לקחת איתך את שלי.